יהדות קוצ'ין היא שם כולל למספר קהילות יהודיות המהוות חלק מיהדות הודו.
קוצ'ין היא עיר השוכנת בחוף מלבאר, בדרום מערב תת היבשת ההודית, רצועת חוף המהווה חלק ממדינת קרלה, אחת מ-28 המדינות המרכיבות את הודו של היום.
יהודי קוצ'ין, הנקראים גם "מלבאר יהודאן", הם יהודים קדמונים שמקורם בממלכת קוצ'ין לשעבר בדרום הודו.
ע"פ המסורת הם דברו ג'ודאו-מלאילאם, צורה של לשון המאלילאם המקומית.
הגעתם של היהודים לקוצ'ין
הדעה הרווחת בקהילת מלבאר על הגעתם למקום, הינה בימי בית ראשון, לפני כמעט שלושת אלפים שנה כאשר שלמה המלך שלח סוחרים יהודים בספינות בכדי להביא שנהבים ,קופים ותוכים לבית המקדש ולצורכי המסחר הקימו מושבה במקום.
"אחת לשלש שנים תבוא אני תרשיש נושאת זהב וכסף, שנהבים וקופים ותוכיים למלך שלמה(מלכים א' י' כ"ב).
ישנם הטוענים כי יהודי מלבאר הגיעו לקוצ'ין בזמן חורבן בית שני, יש אומרים שהגיעו מתימן או ממיורקה רק במאה הרביעית ואחרים סוברים כי הגיעו בזמן גלות אשור או בבל.
ייתכן שהמסורות הללו אינן סותרות, אלא משלימות, כך שיהודים הגיעו לקוצ'ין בגלים שונים.
יהודי קראנגנור
אגדה מספרת שבעבר הרחוק התקיימה לה כ-800 שנים ממלכה יהודית בהודו בכפר אנג'ובאנאם (Anjuvannam) שליד קראנגאנור או שינגלי בפי היהודים. בני הממלכה היו צאצאי משפחת רבן, מצאצאי עשרת השבטים אשר גלו והגיעו דרך תימן להודו. בשנת 1523, ממלכה זו נכבשה על ידי הפורטוגזים ויושביה עברו לעיר קוצ'ין.
עד היום קיימות לוחות נחושת בבית הכנסת מאטאנצ'רי, עליהן חרוטה בשפה הטמילית תעודה עם 72 זכויות שקיבלו היהודים מהמלך ההודי. לוחות אלו הן עדות חיה על עברה הרחוק של הממלכה היהודית בשינגלי (הלחן בבתי הכנסיות עד היום נקרא "לחן השינגלי" בקרב הקהילה).
ר' יעקב ספיר מעיד בספרו "אבן ספיר" שראה את הלוחות במו עיניו:
"הלוחות הנחושת האלה ראיתין בעיני ואחזתין בידי והתבוננתי עליהן היטב, והן לסגולה ואוצר לפליטת היהודים האלה, והם נשמרין אצלם מכל משמר ביד הנשיא שבכל דור ודור".
מנהגי הקהילה
בזכות נשות הקהילה שהיו עמוד התווך, נשתמרו לחני התפילות והפיוטים הייחודיים עד עצם היום הזה, חלק מהפיוטים נכתבו במאליאלם על ידן והועברו מאם לבת מתוך זיקה לשמירת המסורת. עליהן אפשר לומר בזכות נשים צדקניות נשתמרה מסורת קוצ'ין.
מעמד החופה שונה מהנהוג בכל שאר העולם היהודי, החתן בעצמו קורא את שבע ברכות הקידושין ומקדש את כלה ולא הרב כנהוג. (שולחן ערוך אבן העזר סימן לד' סעיף א', רמב"ם הלכות אישות פרק ג' הלכה כג').
במשך כ-3000 שנים, נהגה הקהילה לפייט ללא מעורבות כלי נגינה וכמטאפורה "תלינו כינורותינו", זכר לחורבן בית המקדש.
"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן, עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"(תהלים קל"ז א', ב').
בשמחת תורה נוהגים לבנות "מנרה"(אפיריון) עטוי צבעים וקישוטים המהדרים את ספרי התורה.
במוצאי החג מיד עם סיום תפילת ערבית, הקהילה צועדת בליוויו של "זקן השבט" לביתו בשירים, במנגינות העדה ומטעמים מהמטבח הקוצ'יני.
בשבתות, חגים, חתונות ומועדים נוספים חובשים כיפה הנקראת "טופי", כיפה במגוון צבעים מיוחדים המאפיינים את אותו מועד.
ישנם עוד מגוון של מנהגים יפים ומיוחדים שאת מוצא פיהם אפשר לשמוע בקרב עדתנו.
העלייה לישראל
בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת חיו בקוצ'ין כ-2,000 יהודים. עם הכרזת העצמאות ב-ה' באייר התש"ח, מכרו את נכסיהם ואף שילמו לסוכנות היהודית סכום למימון עלייתם, בשונה מקהילות אחרות בעולם ובפרט למזרח אירופה. בין השנים 1950–1962, ונכון לשנת 2000 התגוררו בישראל כ-8,000 איש מבני הקהילה וצאצאיה. בקרלה נותרו כמה עשרות יהודים בלבד, מתוכם כ-20 בעיר קוצ'ין(קוצ'י). רק חלק מבני הקהילה חיו בעיר קוצ'ין עצמה, יתרתם חיו ביישוב ארנקולם ובכפרים מאלה, פארור, צ'אנמאנגאלם וכפרים נוספים באזור. יהודי קוצ'ין השתקעו בעיקר במושבים שונים ברחבי הארץ, שחמישה מהם מהווים עד ליום זה את מרכזי הקהילה: אביעזר, מסילת-ציון, תעוז, נבטים, גבעת כ"ח, וכפר יובל. ב-1982 התגוררו 75% מבני הקהילה בישראל באחד מחמשת המושבים האלה. ריכוזים נוספים של בני הקהילה ניתן למצוא בירושלים, קריית ביאליק, מושב שחר, ראשון לציון, אשדוד, באר שבע ורכסים.
שירים קוצ'יניים רבים שיקפו את געגועי הקהילה לימי קדם, ככתוב באיכה "השיבנו יהוה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", אך המיוחד בהם הממחיש את הכיסופים העזים לשוב לציון:
"רוצים אנו לשוב למקום משכנו של המלך דוד / שם חיינו לפני זמן רב / אנו בגלות משך דורות / אנו בטוחים שנשוב לציון בדור הזה / הארץ תהיה כשושן / ירושלים כגן העדן, זהב וחלב / תן לנו רשות וכוח לשוב לשם".